"מעגל נפתח בכל שנה
ומעגל נסגר בכל שנה
ואם דבר לא השתנה
מחר וודאי נצחק...."
וואלה... שרתי את השיר במסיבת הסיום של כתה ח'. הייתי בת 14 בלבד ולא הבנתי כלל, עד כמה שורות
אלה תהיינה כה משמעותיות לגביי.
כל שנה טמנה בחובה אירוע אחר. וביחד רצף של אירועים שבמקרים כה רבים התפללתי שלא יחזרו על עצמם.
התעוררתי עירומה אל מציאות קודרת. מציאות שלא עולה על כל דמיון אלא אם כן, חווית אותה.
התעוררתי אל אהבה, התעוררתי אל תשוקה ואז, יום אחד התעוררתי אל מציאות אשר גרמה לי לרצות לישון יותר ויותר. הראש כאב העיניים הכבידו עליי. גופי כבד עליי. איך זה יכול להיות שדווקא אני מתוך כל הנשים החזקות בעולם מתעוררת אל תוך עוני פיסי ונפשי אותה אחת שהכרתי נעלמה בשנייה.
המכה הראשונה, ההשפלה הראשונה הסיוט של חיי.
בטני כבדה והעובר גדול עליי. הכל כל כך ענק בגוף קטן. כבר הייתי על הרצפה מסוחררת , בוכה ולא האמנתי שאי אפשר לעצור את זה. תמימות של ילדה, גוף של אישה והמון אהבה טמונה בתוכי ואין לי עם מי לחלוק אותה.
"מטומטמת" לא יצא ממך כלום. שמעתי אותו קורא לי. והנפילה לאחור על גבי עדיין מסיחה את דעתי.
מחכה לו בבית, ארוחה חמה, רוצה לומר לו:אוהבת אותך. חורף וחם לי, מזיעה...האם תהיה גם פעם שנייה?
הוא מגיע. מחנה את המכונית ונכנס בפתח הדלת.
כמה שמחתי. הכל כרגיל. ליטף את ביטני וחיבק אותי חיבוק צדדי כאילו הר חוצץ ביננו. הנחתי שזו הבטן. הבטן מפריעה לו.
ניגשנו לאכול. הוא הסתכל על הבשר ואמר שזה נורא שמן. הוא חייב להוריד אותו מהתפריט. הוא עלול לסבול מיתר שומנים בדם. שם את הצלחת בצד. לא אכל.
הבטתי משתאה. מה לא בסדר בארוחה? הוא נכנס להתרחץ. עבר המון זמן עד שיצא משם. ונכנס לישון.
צלצול טלפון העיר אותו משנתו. זה אח שלי, אמר:קם,התלבש והלך.
חיכיתי לו.שעות ההמתנה הפכו לנצח. ישבתי מהורהרת בסלון. הבטתי אל החלל הריק.
חלל הסלון נראה לפתע כל כך לבן ועגמומי. שקט. ואז, ואקום בתוך האוזניים. אין כלום.
והנה הוא הגיע. השקט נעלם. "איפה היית? השעה שתיים בלילה"
עמדתי מולו.מעיזה. וכשלא הנחתי לו, הדף אותי מעליו. החלטתי שאני לא מוותרת. גם אני אהדוף אותו. שכחתי שיש לי עובר בבטן. בתגובה עיקם את ידי ואחז אותה בחוזקה. מה את מבינה? אמר לי. הועפתי קדימה.
בכי.
כך עברו הימים. בכל פעם סיפר כמה הוא מצליח בעבודה. כמה כולם מעריכים אותו. "אני עובד עם אנשים מבוגרים וחכמים" הוא נהג לומר. מדי פעם זרק הערה צינית המזכירה לי כמה אני לא מפותחת שכלית, שהרי שנות לימודיי נופלות משלו.
זה שעבדתי ופרנסתי זה לא ממש עזר. אולי בגלל העובדה שהשתכרתי פחות ממנו. ואולי כסף כן משנה את פני הדברים. כאב לי. כאב לי על כך שלמרות שהשקעתי בבית לא נופלת משלו, למרות זאת היחס הוא שונה. כאב לי שהמדינה לא מאלצת את המעסיקים לשלם שכר שווה גם לגברים וגם לנשים. אבל קטונתי. לא יכולתי לעשות דבר. איך אישה לא מפותחת יכולה לעשות משהו?
לקראת סיום ההיריון חליתי. רגליי לא הניחו לי ללכת מעבר למספר צעדים כושלים.הבית היה ריק. הייתי רעבה.
חיכיתי לסוף יום העבודה שלו. שיגיע. כאבים מילאו את גופי.
ביקשתי שילך להביא משהו לאכול. "אני עייף" הוא טען. הנחתי לו לנוח. ואז...הטלפון. הוא קם התלבש והלך.
יומיים תמימים ללא ארוחה. רק מים. זהו. כבר לא יכולתי יותר. התביישתי לערב את אמא. מה היא תגיד?
שקשרתי את חיי עם מנוול? הבושה לא נתנה לי לעשות דבר.
לא היה לי אז כרטיס אשראי להזמין פיצה בטלפון או מזומן לשלם לשליח.
דיברתי איתו שוב ושוב. דבר לא עזר. שעה הוא אהב ואחר כך, נעלם.
הנחתי לזמן לעבור עד ללידה. יום חם . הזעתי ואז הצירים תקפו אותי. ביקשתי מאמא שתיקח אותי לבית החולים. למזלי ילדתי ממש מהר. ילדתי ילדה יפה שהסיחה את דעתי מכל מה שקרה וקורה.
הוא הגיע לבית החולים בשמחה. לאחר הלידה.
בתום יום העבודה.
הוא לא הביא פרח.כזה שקוטפים (מבלי שיראו) בגינה.
כל כך היה לי קשה להתמודד עם הטיפול. וזה שעכשיו אני בחופשת לידה. אבל שרדתי. נתתי לילדתי המקסימה את מירב תשומת הלב והאהבה.
עדיין, כל ערב חיכיתי לו, עם הקטנה.
דברים השתנו. הוא ישב איתנו יותר. הביט בה ונתן הוראות שימוש...
כשהיא בוכה, את צריכה לקום מיד. היא אולי רעבה. שימי אותה על הצד, החזיקי אותה על הידיים. ספרי לה סיפור(למרות שאת לא קוראת) קחי אותה לגינה, שימי אותה בלול שתשחק, הוציאי אותה מהלול שתזחל....הוראות, הוראות, הוראות...ואז...
שוב נעלם. ערב, ערב הייתי מחכה. הפעם לא הגיע לתנומה. הוא פשוט עבד מאוד קשה. חזר בשתיים בלילה, לאחר יום עבודה מתיש. ובכל יום, בלי להכנע הייתי עומדת מולו ומבקשת שיגיע הביתה יותר מוקדם ויהיה איתנו.
אור הייתה בת שנה ושוב החלו ההדיפות, עיקום הידיים ו...עכשיו גם סטירות בלחי. עמדתי בוכה שעות ועדיין לא וויתרתי.
על עבודה וויתרתי כבר מזמן. איך יכולתי לעבוד במשמרות עם ילדה כל כך קטנה? איזה גן ילדים עובד במשמרות. לא הצלחתי למצוא עבודה אחרת. מה גם שגן עלה כל כך הרבה. כמה שהרווחת יותר שילמת יותר. וכסף משותף כבר לא היה. הכל שלו.
"תן לי, בבקשה, כסף לקניות" "תרשמי" הוא אמר. בסוף חודש אשלם.
"תן לי כסף לבגדים, לאור" "כמה" שאל "א...." חיפשתי סכום הגיוני, לא גבוה, ידעתי שיהיה מיקוח. כמו בשוק. התפשרתי.
כשאור היתה בת שנתיים החלטתי להתגרש. פניתי ל"נעמ"ת" בנעמ"ת ביקשו תשלום על יעוץ, וויתרתי. אפילו 30 - לייעוץ לא היו לי.
הגעתי ללשכה לסיוע משפטי. ואז, הריצות. תביאי פירוט חשבון....הבאתי. יש כסף, אמרו. "כן" עניתי. אבל אין לי דבר...
לפחות הם התרצו. העמידו לרשותי עורכת דין שלא ממש דיברה בשבילי. יכולת ההשתכרות הידועה לא עשתה רושם בבית המשפט. יש להם לימיט. 1300 - מזונות לילד.לקחתי והלכתי.
הייתי אצל חברה מספר חודשים. בגני הילדים ביקשו תלוש מעסיק. לא היה לי. לא עבדתי. ברווחה הייתי תיק מספר 53. חיכיתי. לקח המון זמן. התפוצצתי כמעט. ביקשתי והתחננתי שיקבלו אותי לשיחה קצרה ויכתבו מכתב לויצ"ו או לנעמ"ת.
הגיע תורי. השיחה המיוחלת. קיבלתי מכתב ורצתי לויצ"ו. ושם? נכון.משכר לימוד לגן הייתי פטורה אבל לוועד הייתי חייבת לשלם. 500 - לשנה. (לא לשכוח הוצאות נוספות)
התפשרתי.
מצאתי עבודה. כבר עשר שנים אני מנקה. בתים, משרדים.מה שיש.
אני עובדת. משלמת מסים, בטוח לאומי.
לצערי, בכל השנים האלו רוב העבודות אליהן התקבלתי היו במשמרות. לא וויתרתי על אחר הצהריים עם אור. ועל כן התפשרתי. המשכתי בעבודות הניקיון.
היום, אור גדולה. אני יכולה לעבוד במשמרות. אבל בקורות החיים שלי כתוב "1995-2005-עבודות מזדמנות"
ברוב המקרים, לא מחזירים לי תשובה. כי, מי ירצה מישהי לא יציבה בעבודה??
במקרים אחרים מזמנים אותי ושואלים במה עבדתי. אני עונה את האמת. ניקיון ומוסיפה אבל, עבדתי במשרד עורכי דין 4 שנים, לפני...ואני יודעת ו...."את יודעת אופיס? וורד?אקסל?".."לא. אז לא היו התוכנות האלו בשימוש היה וורדמיל 4.5 אבל, אני חכמה, אני מסוגלת, אני שאפתנית..."מצטערים. יש דרישה...
ובזה מסתכם ראיון העבודה שלי...
הוא צדק "לא יצא ממני כלום". נולדתי למשפחה מהמעמד הנמוך. וכך אשאר...
אבל אני זוכרת כמה שורות מהשיר ההוא
"מעגל נפתח
בכל שנה..."
את ההמשך לא ממש ולכן, אני מעודדת את עצמי עם אותה מנגינה ושרה:
מטה אם זה רע-
זה לא נורא
ומעלה אם זה בא
תמיד יש עוד ברירה
הזמן הוא כמו גלגל ענק"
ומעגל נסגר בכל שנה
ואם דבר לא השתנה
מחר וודאי נצחק...."
וואלה... שרתי את השיר במסיבת הסיום של כתה ח'. הייתי בת 14 בלבד ולא הבנתי כלל, עד כמה שורות
אלה תהיינה כה משמעותיות לגביי.
כל שנה טמנה בחובה אירוע אחר. וביחד רצף של אירועים שבמקרים כה רבים התפללתי שלא יחזרו על עצמם.
התעוררתי עירומה אל מציאות קודרת. מציאות שלא עולה על כל דמיון אלא אם כן, חווית אותה.
התעוררתי אל אהבה, התעוררתי אל תשוקה ואז, יום אחד התעוררתי אל מציאות אשר גרמה לי לרצות לישון יותר ויותר. הראש כאב העיניים הכבידו עליי. גופי כבד עליי. איך זה יכול להיות שדווקא אני מתוך כל הנשים החזקות בעולם מתעוררת אל תוך עוני פיסי ונפשי אותה אחת שהכרתי נעלמה בשנייה.
המכה הראשונה, ההשפלה הראשונה הסיוט של חיי.
בטני כבדה והעובר גדול עליי. הכל כל כך ענק בגוף קטן. כבר הייתי על הרצפה מסוחררת , בוכה ולא האמנתי שאי אפשר לעצור את זה. תמימות של ילדה, גוף של אישה והמון אהבה טמונה בתוכי ואין לי עם מי לחלוק אותה.
"מטומטמת" לא יצא ממך כלום. שמעתי אותו קורא לי. והנפילה לאחור על גבי עדיין מסיחה את דעתי.
מחכה לו בבית, ארוחה חמה, רוצה לומר לו:אוהבת אותך. חורף וחם לי, מזיעה...האם תהיה גם פעם שנייה?
הוא מגיע. מחנה את המכונית ונכנס בפתח הדלת.
כמה שמחתי. הכל כרגיל. ליטף את ביטני וחיבק אותי חיבוק צדדי כאילו הר חוצץ ביננו. הנחתי שזו הבטן. הבטן מפריעה לו.
ניגשנו לאכול. הוא הסתכל על הבשר ואמר שזה נורא שמן. הוא חייב להוריד אותו מהתפריט. הוא עלול לסבול מיתר שומנים בדם. שם את הצלחת בצד. לא אכל.
הבטתי משתאה. מה לא בסדר בארוחה? הוא נכנס להתרחץ. עבר המון זמן עד שיצא משם. ונכנס לישון.
צלצול טלפון העיר אותו משנתו. זה אח שלי, אמר:קם,התלבש והלך.
חיכיתי לו.שעות ההמתנה הפכו לנצח. ישבתי מהורהרת בסלון. הבטתי אל החלל הריק.
חלל הסלון נראה לפתע כל כך לבן ועגמומי. שקט. ואז, ואקום בתוך האוזניים. אין כלום.
והנה הוא הגיע. השקט נעלם. "איפה היית? השעה שתיים בלילה"
עמדתי מולו.מעיזה. וכשלא הנחתי לו, הדף אותי מעליו. החלטתי שאני לא מוותרת. גם אני אהדוף אותו. שכחתי שיש לי עובר בבטן. בתגובה עיקם את ידי ואחז אותה בחוזקה. מה את מבינה? אמר לי. הועפתי קדימה.
בכי.
כך עברו הימים. בכל פעם סיפר כמה הוא מצליח בעבודה. כמה כולם מעריכים אותו. "אני עובד עם אנשים מבוגרים וחכמים" הוא נהג לומר. מדי פעם זרק הערה צינית המזכירה לי כמה אני לא מפותחת שכלית, שהרי שנות לימודיי נופלות משלו.
זה שעבדתי ופרנסתי זה לא ממש עזר. אולי בגלל העובדה שהשתכרתי פחות ממנו. ואולי כסף כן משנה את פני הדברים. כאב לי. כאב לי על כך שלמרות שהשקעתי בבית לא נופלת משלו, למרות זאת היחס הוא שונה. כאב לי שהמדינה לא מאלצת את המעסיקים לשלם שכר שווה גם לגברים וגם לנשים. אבל קטונתי. לא יכולתי לעשות דבר. איך אישה לא מפותחת יכולה לעשות משהו?
לקראת סיום ההיריון חליתי. רגליי לא הניחו לי ללכת מעבר למספר צעדים כושלים.הבית היה ריק. הייתי רעבה.
חיכיתי לסוף יום העבודה שלו. שיגיע. כאבים מילאו את גופי.
ביקשתי שילך להביא משהו לאכול. "אני עייף" הוא טען. הנחתי לו לנוח. ואז...הטלפון. הוא קם התלבש והלך.
יומיים תמימים ללא ארוחה. רק מים. זהו. כבר לא יכולתי יותר. התביישתי לערב את אמא. מה היא תגיד?
שקשרתי את חיי עם מנוול? הבושה לא נתנה לי לעשות דבר.
לא היה לי אז כרטיס אשראי להזמין פיצה בטלפון או מזומן לשלם לשליח.
דיברתי איתו שוב ושוב. דבר לא עזר. שעה הוא אהב ואחר כך, נעלם.
הנחתי לזמן לעבור עד ללידה. יום חם . הזעתי ואז הצירים תקפו אותי. ביקשתי מאמא שתיקח אותי לבית החולים. למזלי ילדתי ממש מהר. ילדתי ילדה יפה שהסיחה את דעתי מכל מה שקרה וקורה.
הוא הגיע לבית החולים בשמחה. לאחר הלידה.
בתום יום העבודה.
הוא לא הביא פרח.כזה שקוטפים (מבלי שיראו) בגינה.
כל כך היה לי קשה להתמודד עם הטיפול. וזה שעכשיו אני בחופשת לידה. אבל שרדתי. נתתי לילדתי המקסימה את מירב תשומת הלב והאהבה.
עדיין, כל ערב חיכיתי לו, עם הקטנה.
דברים השתנו. הוא ישב איתנו יותר. הביט בה ונתן הוראות שימוש...
כשהיא בוכה, את צריכה לקום מיד. היא אולי רעבה. שימי אותה על הצד, החזיקי אותה על הידיים. ספרי לה סיפור(למרות שאת לא קוראת) קחי אותה לגינה, שימי אותה בלול שתשחק, הוציאי אותה מהלול שתזחל....הוראות, הוראות, הוראות...ואז...
שוב נעלם. ערב, ערב הייתי מחכה. הפעם לא הגיע לתנומה. הוא פשוט עבד מאוד קשה. חזר בשתיים בלילה, לאחר יום עבודה מתיש. ובכל יום, בלי להכנע הייתי עומדת מולו ומבקשת שיגיע הביתה יותר מוקדם ויהיה איתנו.
אור הייתה בת שנה ושוב החלו ההדיפות, עיקום הידיים ו...עכשיו גם סטירות בלחי. עמדתי בוכה שעות ועדיין לא וויתרתי.
על עבודה וויתרתי כבר מזמן. איך יכולתי לעבוד במשמרות עם ילדה כל כך קטנה? איזה גן ילדים עובד במשמרות. לא הצלחתי למצוא עבודה אחרת. מה גם שגן עלה כל כך הרבה. כמה שהרווחת יותר שילמת יותר. וכסף משותף כבר לא היה. הכל שלו.
"תן לי, בבקשה, כסף לקניות" "תרשמי" הוא אמר. בסוף חודש אשלם.
"תן לי כסף לבגדים, לאור" "כמה" שאל "א...." חיפשתי סכום הגיוני, לא גבוה, ידעתי שיהיה מיקוח. כמו בשוק. התפשרתי.
כשאור היתה בת שנתיים החלטתי להתגרש. פניתי ל"נעמ"ת" בנעמ"ת ביקשו תשלום על יעוץ, וויתרתי. אפילו 30 - לייעוץ לא היו לי.
הגעתי ללשכה לסיוע משפטי. ואז, הריצות. תביאי פירוט חשבון....הבאתי. יש כסף, אמרו. "כן" עניתי. אבל אין לי דבר...
לפחות הם התרצו. העמידו לרשותי עורכת דין שלא ממש דיברה בשבילי. יכולת ההשתכרות הידועה לא עשתה רושם בבית המשפט. יש להם לימיט. 1300 - מזונות לילד.לקחתי והלכתי.
הייתי אצל חברה מספר חודשים. בגני הילדים ביקשו תלוש מעסיק. לא היה לי. לא עבדתי. ברווחה הייתי תיק מספר 53. חיכיתי. לקח המון זמן. התפוצצתי כמעט. ביקשתי והתחננתי שיקבלו אותי לשיחה קצרה ויכתבו מכתב לויצ"ו או לנעמ"ת.
הגיע תורי. השיחה המיוחלת. קיבלתי מכתב ורצתי לויצ"ו. ושם? נכון.משכר לימוד לגן הייתי פטורה אבל לוועד הייתי חייבת לשלם. 500 - לשנה. (לא לשכוח הוצאות נוספות)
התפשרתי.
מצאתי עבודה. כבר עשר שנים אני מנקה. בתים, משרדים.מה שיש.
אני עובדת. משלמת מסים, בטוח לאומי.
לצערי, בכל השנים האלו רוב העבודות אליהן התקבלתי היו במשמרות. לא וויתרתי על אחר הצהריים עם אור. ועל כן התפשרתי. המשכתי בעבודות הניקיון.
היום, אור גדולה. אני יכולה לעבוד במשמרות. אבל בקורות החיים שלי כתוב "1995-2005-עבודות מזדמנות"
ברוב המקרים, לא מחזירים לי תשובה. כי, מי ירצה מישהי לא יציבה בעבודה??
במקרים אחרים מזמנים אותי ושואלים במה עבדתי. אני עונה את האמת. ניקיון ומוסיפה אבל, עבדתי במשרד עורכי דין 4 שנים, לפני...ואני יודעת ו...."את יודעת אופיס? וורד?אקסל?".."לא. אז לא היו התוכנות האלו בשימוש היה וורדמיל 4.5 אבל, אני חכמה, אני מסוגלת, אני שאפתנית..."מצטערים. יש דרישה...
ובזה מסתכם ראיון העבודה שלי...
הוא צדק "לא יצא ממני כלום". נולדתי למשפחה מהמעמד הנמוך. וכך אשאר...
אבל אני זוכרת כמה שורות מהשיר ההוא
"מעגל נפתח
בכל שנה..."
את ההמשך לא ממש ולכן, אני מעודדת את עצמי עם אותה מנגינה ושרה:
מטה אם זה רע-
זה לא נורא
ומעלה אם זה בא
תמיד יש עוד ברירה
הזמן הוא כמו גלגל ענק"
